שכח מכל מה ששמעת על הברזים שעם ישראדיל מפרק במלונות, שכח מהתעוב של המקומיים, מהרעש הישראלי, מזעם הקניות הקדוש. בקיצור, שכח מהישראלי המכוער שנדפק בדיל ובטוח שזה ביג דיל.

הביירון מחליקה לתוך המרינה, או יותר נכון לתוך סצנה מסרט מתוק. סירת גומי עוזרת להקשר לחוף. סביבך יאכטות מכל סוג, אנשים רגועים מטפלים בכלים, או אוכלים משהו, או סתם נחים. בקצה הרציף מקלחות ושרותים ברמה של הילטון לפחות, סביבך ניקיון מוחלט ונעים. לא חשוב אם זו המרינה של פיניקיה או קמר או פיטייה או אחת מאינספור המרינות האחרות לאורך החוף.

ובין המרינות מפרצים רומנטיים, נופים ומיצרים מעוטרים בכפרים ציוריים. להגיע לשם תוכל כמעט רק ביאכטה, לצאת משם כבר לא תרצה.
לספור את מפרצי החמדה של החוף4 הטורקי זה כמו לספור שערות על גופו של סוס מרוץ באמצע הריצה. יש המונים המונים מהם.

למשל קקובה, שעתיים הפלגה מערבה מפיניקיה. מהים רואים רק שרשרת הרים. הביירון מאטה ומתקרבת להרים. עוד רגע נוגעים בהם, ופתאום פתח של מים ואתה בכניסה למיצרי קקובה. מבוך של איונים, מפרצונים ופינות חמד. משייטים עד לעיר השקועה במים. הסקיפר (תמיד דפוק) נשאר על ההגה, השאר יורדים בדינגי (סירת הגומי של היאכטה) אל העיר או סתם אל השחיה. מי שרוצה חוצה את המיצר בדינגי, השאר עושים את זה ביאכטה לכיוון הכפר. מזחים של עץ ונשים שמנפנפות לך: "בא תאכל פה". עוזרים לך בקשירה ואתה ליד השולחן, והאוכל מתחיל לזרום. טעים להפליא, נקי להפליא והכל באווירה של קפטן קוק בהאיטי.

עוד קפיצה מקקובה, עכשיו כבר לפנות ערב, והביירון מגרדת את ההרים בואך קאש. קאש-פריז של קטע החוף הזה. מסעדות נפלאות, חנויות שופעות שטיחים, וויסקי ומה לא, והכל חי ותוסס 25 שעות ביממה. מי הולך לישון במקום כזה? גומרים לפנות בוקר בדיסקוטק שבפתח הנמל, ומעבר לקיר קורצים האורות של קסטלו ריזו, האי היווני הקרוב.

החוף של דרום טורקיה, אלף ומשהו קילומטרים של יופי, הכנסת אורחים מזרחית כמו באגדות וכיף. פשוט יותר להיות שמה מאשר לכתוב קילומטרים של תיאורים.